החלטה בתיק רע"פ 8796/04

           כנגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום. בראשון (ת.פ. 3393/02 של בית משפט השלום בנתניה) נטען, כי ביום 30.1.02, ובעת ששה בישראל שלא כדין, פגע המבקש עם רכבו בדאוד ערו ז"ל, אשר נפטר זמן קצר לאחר מכן מפצעיו. לאחר התאונה המשיך המבקש בנסיעה מבלי לעצור, ומבלי להודיע על האירוע למשטרה ולשירותי ההצלה. עוד נטען, כי המבקש תיקן את הנזקים שנגרמו לרכבו ושטף אותו, וכל זאת מתוך כוונה לשבש את מהלכי החקירה.

           על פי האמור בכתב האישום השני (ת.פ. 1641/03), הציג המבקש את עצמו בעת שנעצר על ידי שוטרים בזהות שאולה - אבו אל פילת מוהנד - תוך שהוא עושה שימוש בתעודת זהות מזויפת. כתוצאה מכך הוגש נגד אותו אדם כתב אישום מלווה בבקשה לפסילתו מלנהוג ברכב מנועי עד תום ההליכים. בהמשך, הגיע המבקש למשרד הפנים בנתניה, שם ביקש כי תונפק לו תעודת זהות על שם שאול נוסף - ניפד בן עפיף זמירו. משעורר המבקש את חשדה של הפקידה הוא עוכב ונחקר באזהרה, והפעם חזר והציג את עצמו כאבו אל פילת מוהנד.

           המבקש הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובעקבות כך הורשע במספר עבירות: הפקרה לאחר פגיעה, בניגוד לסעיף 64(א)א לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961; שיבוש מהלכי משפט, בניגוד לסעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; שהייה בלתי חוקית בישראל, בניגוד לסעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; התחזות כאדם אחר, בניגוד לסעיף 441 רישא לחוק העונשין; וניסיון לקבל דבר במרמה, בניגוד לסעיף 415 רישא בשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין.

           בגין כל אלה גזר סגן הנשיא המלומד של בית משפט השלום בנתניה (השופט ה' גרובס) למבקש, תקופת מאסר כוללת של 18 חודשים, מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך שנתיים שתחילתן ביום שחרורו ממעצרו. במסגרת ערעור שהגישה המשיבה כנגד גזר הדין, החמיר בית המשפט המחוזי בעונשו של המערער, והעמיד את תקופת המאסר על 42 חודשים, ואת תקופת הפסילה על 6 שנים.

           המבקש עותר לקבלתה של רשות ערעור, כאשר עיקר השגותיו מופנות כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי להחמיר בעונש.

           דין הבקשה להדחות. ההליך של קיום ערעור בפני ערכאה נוספת נועד למקרים חריגים, בהם מובאות להכרעה שאלות בעלות השלכות כלליות, לדוגמה, שאלות המעוררות סוגיות חוקתיות. מאידך, ההלכה הנוהגת היא כי השגותיו של נאשם כנגד העונש שנגזר לו, אינן מקימות, על דרך הכלל, עילה למתן רשות לערער, ובלשון בית משפט זה בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם): "הלכה היא, מימים ימימה, כי על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר". אינני סבור כי בעניינו של המבקש הוכחה עילה לחרוג מאותה הלכה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.

           ניתנה היום, ג' בכסלו תשס"ה (16.11.2004).

                                                                                                 ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: